הברק שהבריק ברוק

כתבתי את זה גם על ההצלחה של הקליפרס – חיה פצועה היא הכי מסוכנת, מכיוון שהמאמן היריב לא יודע מה מכינים נגדו, ולא יודע מי ימלא את החיסרון של הכוכב. דוגמא לכך אפשר להביא מה"שקר" שגולדן סטייט עשו כשהעלו את איגודלה בסדרת הגמר ב-2015. אטלנטה עשתה את זה במשחק 4 כאשר יאנג היה בחוץ, קואץ' באד לא ידע מה מחכה לו ועם מה הוא עומד להתמודד. היה אפשר לראות את זה במהלך המשחק שהבאקס אובדי עצות.

הלילה זה היה תורם של האיילים להגיב על פציעת הכוכב – והם עשו את זה מעולה: ארבעה שחקנים עם 20+ נק' וחלוקת תפקידים מוגדרת.
הלילה הכוכב הראשי היה ברוק לופז שחרך את הצבע והיה בלתי עציר. הוא חזר שש-שבע עונות אחורה, אז הוא היה מעמיד ממוצעים של 20 נק' ב-50% מהשדה.

ההצלחה של לופז היא לא מקרית, הוא תמיד היה טוב בצבע אך כאשר הוא לצד יאניס הזרקור הולך אליו והקבוצה היא משלימה אותו. הגריק פריק הוא חיית צבע מיוחד במינו, הוא לא רק עושה פוסט אפ אלא צריך גם את המרחב בשביל התנופה ולכן אף שחקן ירוק לא יכול להיות בקרבת הצבע, שאר השחקנים מרווחים את המגרש כדי להוסיף איום מבחוץ. לכן רועי שושן ששיתף אותנו בחוויות מהמגרש ראה את אחד משחקני הפנים הטובים בעשור האחרון עומד על קשת השלוש וזורק כל כך הרבה. כל הסדרה הסנטר היה קצת אנמי ובעיקר עמד מחוץ לקשת כדי אולי לקבל זריקה משלו אך הלילה, בהיעדרו של יאניס, הצבע היה פנוי לחלוטין ולופז תפס את התפקיד של היווני ושלט בצבע. למעשה במשחקים 1-4 לופז זרק 14 פעמים זריקות לשתי נקודות וקלע 11 מהן, אך הלילה הוא זרק 16 פעמים בתוך הצבע וקלע 14 מהם.
הבאקס קלעו 66 נקודות בצבע לעומת 36 בלבד של ההוקס.

לא רק בהתקפה הוא היה דומיננטי, אלא גם בהגנה הוא עשה עבודה מצוינת. ושוב, בגלל שיאניס לא היה הצבע היה צריך להתמלא ומי יותר טוב בסגירת צבע מאשר שחקן בגובה 2.13 עם עבודת רגליים טובה? קאפלה היה נראה אומלל מול לופז. ארבע החסימות ושתי החטיפות מספרות לנו את היכולת של ברוק הגנתית.

מילה טובה נוספת צריך לתת לג'רו הולידיי שפעם נוספת בפלייאוף מנהל את המשחק בצורה מעולה ומוביל את הקבוצה לניצחון חשוב מאין כמותו.

כל ההפתעה הזאת היא זמנית בלבד, מכיוון שכעת המאמן יודע מה הסכנות הצפויות. ההפתעה היא הפתעה עד שכבר מתרגלים ויכולים לתת פיתרון לבעיה. מקמילן הוא מאמן שיש לו בארסנל הכלים שלו הרבה אפשרויות לתגובה.

למלא את החלל

אם כבר למלא את החלל – בשבועות האחרונים סקוטי פיפן עולה לכותרות בגלל דיבורים מיותרים וניסיון לקדם מוצרים. שמעתי לא מעט ביקורות על האיש, חלק עוקצניות וארסיות, חלק מלגלגות וחלק מרחמות.
כאשר אנחנו באים לבקר אדם כלשהו עלינו לזכור איפה הוא נמצא בחיים – סקוטי לפני חודשיים וחצי איבד את בנו, התגרש מאשתו ונשאר די לבדו. יכול להיות שכל הרעש והצלצולים שהוא עושה זה נטו בגלל יחסי ציבור לספר ולויסקי החדש שהוא משיק אבל יכול להיות שזאת הדרך שלו להפיג את הבדידות.

אותו דבר על בן סימונס – נכון שהוא פישל בפלייאוף בצורה נוראית אבל אנחנו צריכים לזכור מה עובר על הבחור מבחינה נפשית ומבחינה משפחתית.

באפריל האחרון המשפחה של סימונס עברה טלטלה שקצת קשה לראות מישהו מתאושש ממנה.
אוליביה סימונס, אחותו של בן, האשימה את שון טרייב, אחיה החורג והמנהל האישי של בן, בכך שהוא התעלל בה מינית במשך שנים. בסדרת ציוצים היא סיפרה על הפגיעה המתמשכת וגם האשימה את אימו של בן, ג'ולי, בכך שעזרה להסתיר את ההתעללות. המשפחה הכחישה את הדברים אבל זה היה בום שדי עבר מתחת לרדאר של כולם. אחרי החשיפה בן סימונס החמיץ מספר משחקים ואז חזר לא אותו שחקן שהתחיל את העונה.
הוא לא רק שחקן, הוא לא רק 177 מיליון שעושה את עבודתו, הוא בחור צעיר שהעולם המשפחתי שלו קרס עליו.